קונסטלציה קולקטיבית - על חורבן הבית

זיכרונות עבר אלו, שלרוב הודחקו, משפיעים עלינו עמוקות, הן מבחינה רגשית והן מבחינה התנהגותית. 

הקושי לא התחיל בנו ואנחנו אף פעם לא לבד, אלא קשור לעתים קרובות לקושי רחב יותר במערכת אליה אנו משתייכים, עלפי גישת הקונסטלציה. אירועים קשים שחוו דורות קודמים, טראומות משפחתיות, נאמנויות נסתרות – כל אלו יכולים להשפיע עלינו באופן לא מודע ולעכב אותנו בדרכנו להגשמה עצמית.

קונסטלציה קולקטיבית היא גישה טיפולית ייחודית המאפשרת לנו לחקור את ההשפעות הללו. באמצעות הצגה סמלית של מערכת היחסים המשפחתית, אנו יכולים לגלות קשרים נסתרים, דפוסים לא מודעים וטראומות בין-דוריות. במהלך המפגש, אנו מעמידים "ייצוגים" של בני משפחה, אירועים קשים, או אפילו רגשות וכאבים שעולים בשיח. דרך דינמיקה קבוצתית מיוחדת, אנו יכולים לחוות את ההשפעות של כל אלו על חיינו בצורה עמוקה ומרגשת.

הקונסטלציה הקולקטיבית מאפשרת לנו:

• להבין טוב יותר את המקורות של הקשיים שלנו.
• לשחרר רגשות מודחקים וכאבים.
• לרפא טראומות בין-דוריות.
• ליצור מערכות יחסים בריאות יותר במשפחה ובקהילה.
• להגשים את הפוטנציאל המלא שלנו.

אם אתם חווים קשיים רגשיים, התנהגותיים או פיזיים, ייתכן שקונסטלציה קולקטיבית יכולה לעזור לכם. 

בשבוע הכי סוער שידעה המדינה, לפני האסון של השבעה באוקטובר. זה היה השבוע של תשעה באב, של ההצבעה בעד ונגד ההפיכה המשטרית. התכנסנו מכל קצוות הארץ והקשת - גאוגרפית, גילאית, מיגדרת ופוליטית, לקונסטלציה מערכתית רבת-שבר בנושא "חורבן בית המקדש",  בניסיון (נואל) שלא לדבר על כאן ועכשיו, רק על מה היה ולא קיבל הכרה ומקום, ולנסות להכיר בכל חלקי המערכת. אפשר היה לחוש את הזעם, את הכאב, והשבר מאז ומעכשיו, את הכמיהה לשקט, הרצון להחזיר סדרי עולם, את ההתערבבויות והמחטפים בשדה הקונסטלציה. ייצוגי החורבן והשבר, ייצוגי העקורים, ילדי השואה, הבית הזועק, הזעם הקדוש, המוות, על כל הייצוגים אלו שרצו הכרה ולא היו מוכנים עוד לשחרר את התקיעות.. ייצוג הקורבן, שהפך לייצוג ילד האומה, ההורים שלא ראו את הילדים... כולם כולן לא שמו לב לזמן שחולף - למרות שהיה ייצוג נוכח וקולני, לאהבה שהיתה חסרה, וליצוג הבריאה/אלוהות שלא התקבלה. היה קשה לסיים באופן שיניח את הדעת – אבל מצאנו שלא צריך חורבן כדי לבחור בחיים, מספיק  משבר (כמו כיסא היולדת), כדי ליצור תנועה  מיטיבה. אנחנו נולדים לעם הזה ומאכלת בליבנו.

 יְרֻשָּׁה/ חיים גורי הָאַיִל בָּא אַחֲרוֹן. וְלֹא יָדַע אַבְרָהָם כִּי הוּאמֵשִׁיב לִשְׁאֵלַת הַיֶּלֶד, רֵאשִׁית-אוֹנוֹ בְּעֵת יוֹמוֹ עֶרֶב.נ ָשָׂא רֹאשׁוֹ הַשָּׂב. בִּרְאוֹתוֹ כִּי לֹא חָלַם חֲלוֹם וְהַמַּלְאָךְ נִצָּב –נָשְׁרָה הַמַּאֲכֶלֶת מִיָּדוֹ. הַיֶּלֶד שֶׁהֻתַּר מֵאֲסוּרָיו רָאָה אֶת גַּב אָבִיו. יִצְחָק, כַּמְּסֻפָּר, לֹא הֹעֲלָה קָרְבָּן. הוּא חַי יָמִים רַבִּים, רָאָה בַּטּוֹב, עַד אוֹר עֵינָיו כָּהָה. אֲבָל אֶת הַשָּׁעָה הַהִיא הוֹרִישׁ לְצֶאֱצָאָיו. הֵם נוֹלָדִיםוּמַאֲכֶלֶת בְּלִבָּם