אני מאושר, סוף סוף

לבסוף הוא סיפר שמעולם לא הרגיש אהוב, בן 50 וקצת, איש מצליח ואהוד שהגיע לאימון כי חייו נשברו. בהתחלה סיפר רק על השבר, עייפות החומר, יאוש החיים, אחר כך תלה הכל במקצוע השוחק שבו הוא נמצא, הצורך להוכיח ולהצליח, אט אט עם קילוף השכבות החלו לצוץ סיפורי הילדות, הבית החסר, התקפי הזעם, הבושה, ההוצאה מהבית, לעג הסביבה, וחוסר הביטחון.שהביט במראת חייו, לא ראה את האדם שהוא היום, אלא את הילד הנלעג של פעם. החלל הפנימי שנפער כבר החל סודק את החוץ, וכדי להשקיט את הד הכאב פנה לדרכי התמכרות, משחזר שוב ושוב את הכאב והחוסר. אומנם הוא לא פנה לפשע כמו שאר ילדי שכונתו, אבל המחיר ששילם בעבור השקט היה כבר גדול מנשוא.אט אט הלכנו יחד בשבילי ילדותו כדי להגיע להבנה שהדרך שבה הוא צעד עד היום היא למעשה תבנית דפוס ילדותו שאותה הוא משחזר שוב ושוב – מחפש אהבה ונלעג, מחכה לחיבוק – ונחתך. מהדמות שאמורה היתה ללמדו אהבה ללא תנאי.אחרי זמן ארוך של קילוף גלדים, חיבקנו את הילד הקטן בתוכו והרשנו לו להיות אהוב בלי לכאוב. להביט באומץ בכל נקודת זמן, לפרק את הכאב הכרוך בה, להודות לילד שגילה תושיה, שאהב בעלי חיים, שהציל נפשות, שדאג לאחרים, שעמד בגבורה בהשפלות מילדי השכונה גם שגבו אל הקיר, את הדחיות שקיבל מנערות, גם שרעב ללחם מעולם לא פשט את ידו, ששמע את הקולות, וראה את המראות, שנחתך ונכווה ועדיין ראה את האור.את הסיפור האומלל ששירת אותו היטב עד היום, שיחררנו כדי לפנות מקום לסיפור חדש – סיפור של אהבה. את החלל מילאנו בפרחים, ופרפרי אהבה לילד פגוע שגדל להיות אדם חזק ונחוש, פיקח ורגיש, כזה שלא רואה את הצורך בפיצוי חיצוני, אלא בחיזוק פנימי.לשנה החדשה הוא נתן לעצמו מתנה – דרך חדשה, טובה יותר לצעוד בה את שארית חייו. דרך שבה הוא הוא מרשה לעצמו לעצור ולהביט בנוף ילדותו.ואני חשבתי לעצמי, שאדם אין לו צורך בדבר בעולם מלבד לגדול אהוב ורצוי ובטוח. 

את השיר הבא כתבתי בעקבות חווית האימון:

החיבוק - /שלומית-אורשינא

"לֹא יָדַעְתִּי אִם אוֹתִי תְּחַתְּכִי

אוֹ אֶת עוֹרוֹ שֶׁל הָעוֹף.

הַלַּהַב הָיָה חַד.

יָדַיִךְ פְּשׁוּטוֹת לְחַבְקָנִי

וְלֹא יָדַעְתִּי אִם אוֹהֵב יִהְיֶה הַחִבּוּק

אוֹ מַכְאִיב.

גָּדַלְתִּי, מְחַכֶּה לְחִתּוּךְ.

כל חִבּוּק הָפַךְ לְצִפִּיָּה,

שֶׁבְּסוֹפָהּ הִגִּיעַ הַכְּאֵב."