אני והוא

"מַסָּע מֻצְלָח לֹא מִסְתַּיֵּם לְעוֹלָם,

הַקִּילוֹמֶטְרִים כֵּן.

אַךְ הַזְּמַן נִשְׁאַר חָקוּק בְּתוֹכְךָ

הוֹפֵךְ חֵלֶק מִמְּךָ.

בְּסוֹף הַמַּסָּע אֵינֶנִּי מַרְגִּישׁ מְנַצֵּחַ,

אֶלָּא יוֹתֵר אֲסִיר תּוֹדָה.

כְּאִלּוּ שֶׁהַדֶּרֶךְ עָבְרָה בְּתוֹכִי וְלֹא אֲנִי בְּתוֹכָהּ."(אַבְרָהָם חַלְפִי).

אני והוא, יצאנו למסע כתיבה ביוון, לנקות את הראש, להתנתק קצת מאימת החיים בישראל. בין טיולים ואוכל, סיפורי יוון והרפתקאות עם  נִיר שֶׁגֶּב - טִיּוּלִים וּמַסָּעוֹת,  אנחנו יושבים לתרגילי כתיבה ופרוזה בהדרכתה מלאת הרגישות והחוכמה של   איריס אליה כהן - העיניים דומעות, והלב מתרחב ותחת ידנו יוצאות פנינים סיפרותיות. יש ביננו צעירה בת 30, אמא ושתי בנות, אנחנו כזוג, כמה אלמנות, גבר אחד רגיש במיוחד, פסיכולוגית, מורה, ונפש צעירה בת 85, חלקם כבר פירסמו ספרי שירה ופרוזה, חלקם מתנסים זה הפעם הראשונה, חבורת כותבים משובחת. הקשרים נרקמים, החיוכים מתרחבים, והזמן הולך ואוזל.הסדנה כבר נגמרת ומחר אני כבר חוזרת [והנה יצא לי חרוז], היישר אל סדנת "סודות מן הקוד הגנטי" שאני מעבירה בכנס "ויהי אור" של דדרך הקונסטלציה - הדרך לרכישת מיומנויות ההנחיה בגישת הקונסטלציה המערכתית תרגיל ראשון - המזוודה [פרק ראשון, היא]"אנג'רו באנג'רו ושכל השדים ילכו ליער" – ככה סבתא לימדה אותנו, לשבת על המזוודות לפני שיוצאים מהבית, אחרת הטיול ילך לעזאזל. אבל זה כבר הסוף ואני עדיין בהתחלה ועד שהמזוודה תסגר ואני אוכל לשבת עליה, יש עוד זמן. לפני כן יש אריזה, שאני אמורה להיות כל כך מנוסה ויעילה, אני הרי רגילה בנסיעות, פעם הייתי ישנה בשלוש מיטות שונות בשבוע, אבל תמיד, כמו צב אני סוחבת את כל הבית על הגב, תמיד מיותר, תמיד יותר מדי, אף פעם לא מספיק, או לא נכון.הפעם זה יהיה אחרת אני מחליטה, אני לא אורזת את כל הבית, לא צריך שום דבר ל"אם יקרה משהו", הפעם זה יהיה שונה אני מזמזמת. הוא, כבר ארז מזמן – יעיל, קצר וממוקד. שתי חולצות כחולת, גינס ומכנס, זוג נעליים.  "נו שוב פעם את דוחה הכל לרגע האחרון ?, אבל תמיד ישכח את משחת השיניים. זה מתחיל שבוע קודם, אני מתחילה לשים "דברים" בצד, את זה צריך, את זה כדאי, אי אפשר בלי זה. שוב אני קונה משחת שיניים קטנטונת וקיט נסיעות שאין בו צורך, הבגדים מתחילים להערם על שולחן האיפור – כאילו אני עוזבת את הבית לתמיד או לפחות לחודש, אחר-כך, בדרך האלימינציה אני אשאיר דברים מאחור, רק כדי לגלות שלא צריך 3 צעיפים, ובכל מקרה אני קונה אחד רביעי.זה מתחיל רק ממכנס ג'ינס וחולצת טריקו, אחר נוסף מכנס פרחוני, ואי אפשר לוותר על מכנס לבן, שמלה כחולה, שמלה אדומה, רגע – אין לי נעליים מתאימות, חולצה קצרה – צריך גם סוודר ? צריך לפחות חולצה ארוכה אחת לבנים, כפכפים למקלחת, סנדלים ליום יום, נעל לערב, נעלי הליכה – מזל שנוסעים בקיץ. לקחת פנס ? אולי תהיה הפסקת חשמל ? לקחת קלפים ? כמה ספרים ? הנה זה כבר כבד מדי.אני מורידה את המזוודה מהמדף העליון, החתולות מרגישות בתזוזות האויר, וכבר מסרבות לעזוב איתי, הולכות אחרי לכל מקום, הן ישנות לידי, ישנות עלי, לא עוזבות אותי לרגע. גם הגור משתגע,  לא ברור לו למה.אני רק פותחת את המזוודה על המיטה, ומיד אחת מתיישבות בתוכה, השניה  על הבגדים, וכבר החולצה הלבנה מלאה שערות. ערמות ערמות, אני דוחקת הכל לאורך, לרוחב, נדחק בצדדים, לא טוב, שוב מוציאה הכל  ואורזת מחדש. על זה מצטרך לוותר, את הסוודר הכחול להחליף. לא צריך 3 ספרים לשבוע, ממילא לא תקראי, יש לך באפליקציה, אל תשכחי את המטען, מחשב ? כן גם את האייפאד. אמא אמרה  להתחיל בנעליים, להתאים להם בגדים, להיות חסכונית, גופיה ומכנס ורק להחליף את החולצה [בראש מהדהדת סבתא "שרק התחתונים יהיו נקיים]. פעם, הייתי קוראת לאבא שימיין, יגלגל, ידע לשים הכל במקום עד שהמזוודה תסגר. היום אני כבר צריכה להחליט בעצמי, מה נשאר מאחור, מה אני לוקחת איתי.