מיקרוכימריות: אנחנו לא רק אנחנו !
נמצא שיש חילופי תאים בין האם לעובר בזמן ההריון, שיכולים להישאר ולהשתרש בגוף למשך שנים. מחקרים מראים שהתאים הללו אינם רק "שרידים" מההריון, אלא שעשוי להיות להם השפעה על הגוף בתיקון רקמות, שיפור מערכת החיסון ואפילו תפקיד במחלות אוטואימוניות.
הילד שנשאר בתוכך - מיקרוכימריות עוברית:
במהלך ההריון, תאים עובריים נודדים דרך השליה לגוף האם, במקרים מסוימים, הם מסייעים בתיקון רקמות ומחזקים את מערכת החיסון של האם. במקרים אחרים, הם עלולים לעורר תגובה חיסונית ולתרום למחלות אוטואימוניות. התאים העובריים האלו, נמצאו בלב, בלוטת התריס, הכבד ואפילו במוח. יכולים להישאר בגוף האם עשרות שנים אחרי הלידה. כלומר, בגופה של אישה שילדה מספר ילדים עשויים להיות תאים מכל אחד מהם – ואולי הם אפילו "מתקשרים" ביניהם בדרכים שעוד לא מובנות לחלוטין. לתאים העובריים האלה עשויות להיות תכונות ריפוי – האם הם מאיצים הזדקנות, או דווקא מאריכים חיים ? האם יש לתאים האלו יכולת לתקן רקמות פגועות ? או דווקא ליצור תגובה חיסונית חריפה?
כשאמא נשארת בתוכך לנצח - מיקרוכימריות אימהית:
גם תאים אימהיים יכולים לחצות את השליה ולהשתלב בגוף העובר. מחקרים מראים שתאים אלה עשויים להישאר בגוף הילד גם בבגרותו. הם יכולים לסייע בתיקון רקמות ולחזק את המערכת החיסונית, אך מצד שני, ישנן עדויות לכך שהם עשויים להיות מעורבים במחלות אוטואימוניות.
זיכרון תאי – האם התאים שלנו נושאים זיכרון ביולוגי מהדורות הקודמים? האם זו הדרך בה גופנו זוכר חוויות חיים אחרות ? מחקרים בתחום האפיגנטיקה מראים כי חוויות חיים יכולות להשפיע על ביטוי הגנים שלנו. טראומות, תזונה, סביבה ולחץ נפשי מוטבעים בגנים שלנו כחותם ביולוגי, חותם שעובר לדורות הבאים. ואם תאים זרים בגופנו יכולים לשאת זיכרון תאי, האם תחושותינו הבלתי מוסברות הן הדהוד של מידע ביולוגי מהעבר ?
כמו טיפה באוקיינוס ואוקיינוס בטיפה – כך גם אנחנו. נושאים בתוכנו את כל היקום, וכל היקום מתקיים בתוכנו. בכל תא בגופנו טמון סיפור של דורות, חוויות, זיכרונות, ורגשות שעברו בין מהדורות הקודמים. ואנחנו לא רק יחידים, אלא חלק ממארג אינסופי של קשרים ביולוגיים ותודעתיים – בין העבר, ההווה והעתיד. אנחנו פסיפס של היקום כולו.