"אי אפשר שיהיה עכשיו.. בלי שהיה קודם"

הקונסטלציה המשפחתית היא גישה המאפשרת שחרור ותנועה של פחדים, תחושת תקיעות, דפוסי פעולה ומחשבות ע"י מציאת המקור המשפחתי של הבעיה. על פי גישת הקונסטלציה, אנחנו נושאים איתנו, במודע או שלא במודע, את הקשיים של בני משפחתנו, הקרובים והרחוקים. ע"י שימוש בבדים המשמשים כייצוגים שונים אפשר להתבונן, לבחון, להרגיש, להפריד ומכאן גם להתחיל בתנועה ובפרידה מכל אותם דברים המעכבים ומפריעים לנו."  כתב ברט הלינגר.

 לכל אשה שילדה, יש סיפור על הלידות שלה [ וגם כמובן ההפלות, הטיפולים, הקשיים וגם השמחה]. שהוא רק שכבה אחת של סיפורים קדומים יותר. בקונסטלציה על סיפור לידת התאומים שלי - שרק עכשיו, 28 שנים אחרי, אני מתחילה להסתכל על מה שהתרחש ולהבין...

'ב- 6 בבוקר הגיעו הצירים,סופסוף אחרי 7 חודשי שמירת הריון ושנים של טיפולי פוריות.הכאב מתחיל בגב, כמו בעיטה של מסי, מדויקת ואכזרית והכאב נודד עד לקצות האצבעות.מתארגנים למיון. י' [שהיה אז סטודנט לרפואה]  אומר "תחליטי כבר, את יולדת היום או לא", והולך לעוד משמרת. האמת, אחרי כל כך הרבה התראות שווא, הפעם זה זה מרגיש אמיתי.  חדר לידה עולה על גדותיו כמו תמיד והמרדים עסוק במקום אחר, מה שאומר  שאפידורל - אין.   בבטן מתרוצצים העוברים - אחד בועט והשני נדחק לאחור כמו סימן לבאות. המרדים שהגיע אחרי כמה שעות נראה עייף ותשוש, המיילדת החזיקה לי ביד ואמרה תנשמי עמוק. דקירה והמחט בגב, כולם נושמים לרווחה, המרדים נעלם למקום אחר, י' הולך לנוח קצת. שעה עוברת, אבל לא הכאב, המרדים שוב עסוק במקום אחר,  במסדרון עומדת רופאה וצועקת ביאוש וחוסר-אונים "יש לי חמש יולדות במסדרון, אני לא יודעת מה לעשות" . 

י' רץ לחפש מרדים - מגיע אחד אחר ומוצא שהליין באמת לא במקום, מנשים שוב. דקירה אחת, שניה, בחמישית הוא מצליח והכאב פתאום נעלם אחרי 10 שעות. פתאום החיים יפים.  הלידה מתקדמת, הופ כבר 8 בערב.  בבית לחם מצלצלים הפעמונים, מיסת חג המולד. שנים אחרי - שהתחלתי להכנס לנסוי של העיצוב האנושי - הייתי מתאפקת קצת יותר או קצת פחות "ומשתדלת" ללדת בזמן אחר" - מפה קצת פחות מאתגרת מזו של המוגיע מבית לחם.... 

תחשפי שיניים ותנהמי כמו חיה אומרת לי המיילדת, והרופא הקשוב והמסור שלי כבר מחסיר נשימה.  התינוק הראשון יוצא (התיאור של לחרבן אבטיח מדויק למדי). תסתכלי עליו אומרים לי . אופס... איבדתי הכרה - אומרים שזה מה שקורה ברגע שהתינוק יוצא לאויר העולם.   חוזרת שוב, ובשניות הכל הפך כאוטי. את העובר השני שנמצא במנח עכוז מנסים לסובב, ראש קודם.  טעות איומה [היום כבר לא מסובבים, או בכל מקרה הולכים לניתןח].   אבל הילד, כבר אז, לא אוהב לצאת כל כך מהר, ומעדיף להשאר עם אמא.  הרחם מתכווץ, התינוק במצב רוחבי ואני רק מחפשת לשמוע  את המוניטור שהפסיק להשמיע את פעימות הלב וצועקת - "המוניטור... המוניטור".  הרופא הקשוב שלי, בקור רוח שרק בחדר לידה אפשר למצוא, מסדר מחדש את המוניטור על הבטן ואומר "תראי הכל בסדר". ידעתי שאפשר לבטוח בו, והרפתי.  אבל זה לא עזר. *תכינו חדר ניתוח* אני שומעת. תכינו חדר ניתוח צועקים,  "אל תדאגי זה רק כדי שלא יכאב לך"  לוחש לי י' באוזן.  תוך 30 שניות אני מועברת לאלונקה, האלונקה מתגלגלת ואני סופרת את הפנסים על התקרה בריצה לחדר ניתוח, י' אוחז בידי והן נעזבות עם הכניסה לחדר ניתוח.  אני מועברת לשולחן הניתוחים,  משהו קר שוטף לי את הבטן, והופ כבר מבצוע חתך עוד לפני שההרדמה מתחילה לעבוד -  אני צועקת לתוך המסכה ונעלמת לתוך החושך. 

בינתיים, יוצאת האחות עם מספר 1 בעגלת התאומים, והמשפחה שלי שיושבת בחוץ ומחכה, שואלת - "והשני ?"  "לא סיפרו לכם מה קרה ? ונעלמת.

התעוררתי וכל מה שחשבתי עליו, הוא שנורא קר, אני לא מצליחה להבין מה קרה ושואלת שוב ושוב... בינתיים, חולץ יוצא הדופן, מדופן אימו, תרתי משמע, והועבר לאינקובטור, הסוכר קצת נמוך, ובימים הבאים נהיה בחרדה נוראית. "הילד מוותר", אומר י' האבא.  לא מוותר, אך אוהב להשאר מאחור. גם הבכור דורש את מקומו.  ואני בין תפרי האפיזיוטומי ובין תפרי הקיסרי, לומדת לנשום מחדש, נודדת בין תינוק לידי ובין תינוק באינקובטור. 

בקונטלציה - "פיזרתי בדים-ייצוגים לכל מי שעכשיו, ומי שהיה, את החלק הטוב והחלק הרע, את הפחד וגם את השמחה.ומעניקה סדר חדש לכל מה שעכשיו ומה שקרה.  

בסוף כבר אפשר היה לחייך, ולהדליק את האור.